עד לתיקון 50 בחוק, חוייבו מוכרי מקרקעין במס שבח בשיעור שיכול היה להגיע עד 50% ליחיד ו-36% לחברה. בתיקונים 50 ו-55 לחוק מיסוי מקרקעין הופחת שיעור המס ליחיד ל-20% ו-25% לחברה, אך נקבע, כי אם המוכר רכש את המקרקעין לפני היום הקובע (7.11.2001), אזי יפוצל השבח בין התקופה שקדמה ליום הקובע לבין התקופה שלאחריו, ורק בגין השבח שנצבר לאחר היום הקובע ישלם הנישום את שיעורי המס החדשים והמופחתים.
בתיקון 50 המחוקק אימץ את השיטה הליניארית. דא עקא, שיטה זו של קביעת המיסוי ללא קשר לתקופות האמיתיות שבהם נוצר השבח הריאלי עשויה במקרים מסויימים ליצור עיוות מס, שהרי מבחינה אמיתית - עליית הערך הכלכלית נעשתה אחרי היום הקובע.
בפסה"ד העקרוני בעניין פוליטי התקבלה לראשונה טענתו של מוכר מקרקעין, לפיה שיטת החישוב הלינארית היא חזקה הניתנת לסתירה ואינה חלוטה, אם מוכר המקרקעין אכן מצליח להציג ראיות משכנעות לעניין מועד צמיחת השבח הריאלי. ואולם, לאחרונה ניתנה בוועדת הערר בתל אביב פסיקה הפוכה בעניין ויסברוט מרדכי נגד מנהל מס שבח ואח' (ערר 1180/06), אף שהוכח לוועדת הערר כי רובו המוחלט של השבח הריאלי נצמח לאחר היום הקובע (שם מדובר היה בתב"ע חדשה שאושרה לאחר היום הקובע, והוסיפה זכויות בנייה למכביר).
ביסוד פסה"ד בעניין ויסברוט עומד הנימוק לפיו יש להעדיף את לשון החוק על פני פרשנות משפטית, שאף שהיא מביאה לתוצאה כלכלית או מיסויית "נכונה" יותר, עדיין אין לה אחיזה בלשון החוק. בפסק הדין נאמר במפורש, כי אילו המחוקק היה נוקט בלשון המשתמעת לשתי פנים, היה הוא מעדיף את טעוני העוררים, אלא שלדעת בית המשפט המחוקק בחר לכאורה בלשון מפורשת.
פס"ד ויסבורט מעלה מספר שאלות מעניינות: ראשית, יש לבחון כיצד מתיישבת גישת ועדת הערר עם כמה מהלכותיו העקרוניות של ביהמ"ש העליון בענייני מיסים. כך לדוגמא, בפס"ד אינטרבילדינג דן בית המשפט העליון בשאלה האם ניתן לייחס הוצאות מימון באופן ספציפי לכל אחד מהפרויקטים שניהלה החברה, אף שבסעיף 18(ד) לפקודה נקבע במפורש כי יש לצרף את כלל הוצאות המימון ולחלקן בין הפרויקטים עפ"י הנוסחה הקבועה בסעיף.
באותו עניין נפסק לבסוף, כי על אף לשון החוק המפורשת, הרי שגישת רשויות המס, לפיה יש להיצמד ללשון החוק בלבד גם במקרים בהם ניתן להראות ולהוכיח בבירור שהוצאות המימון הוצאו בפרויקט ספציפי, הינה מנהג "כבמיטת סדום בנישומים". לדעת בית המשפט בעניין אינטרבילדינג, יש להעדיף את הפירוש לחוק המביא להגשמת תכלית החקיקה, שהינה תשלום מס אמת.
יישום עקרונות הפרשנות שהותוו בפסקי הדין של העליון עשויה בהחלט להוביל למסקנה כי יתכנו מצבים בהם יש לסטות מיישום הנוסחה הלינארית, בנסיבות בהן הדבר מתחייב לצורך הגשמת תכלית החקיקה ולצורך גביית מס אמת.
שאלה נוספת היא - האם שיקול יעילות מינהלית, העומד בבסיס הבחירה בשיטה הלינארית, גובר על שיקולי צדק מיסויי והגשמת כוונת המחוקק? כמו כן, במקרים לא מעטים ניתן להוכיח כי השבח נצמח, רובו ככולו, לאחר המועד הקובע, וכי בשל שיטת החישוב הלינארית הנישום כמעט ואינו נהנה מהורדת שיעור המס לגבי אותו חלק. האם שיקולי יעילות מנהלית גוברים על השיקולים הנזכרים? לא נותר אלא להמתין להכרעת ביהמ"ש העליון.

פורסם בגלובס בתאריך 13/01/2008